למי קראת זקן?

משתתפת בגיל השלישימיזם חיבוק נולד מתוך הוקרה והערכה לאנשים מבוגרים בגיל השלישי. אנחנו רואות בהם את קול התבונה והניסיון, אנשים שנמצאים על האדמה הזאת הכי הרבה זמן וככאלה, יודעים דבר או שניים על העולם הזה.

ככל שעובר הזמן ואנחנו פוגשים עוד ועוד אנשים מבוגרים וגם אנשים צעירים איתם יש לנו קשר בנושא המיזם, אנחנו שמות לב לכל מיני תפיסות ונטיות שיש לנו אל מול האוכלוסייה המתבגרת.

אחד הדברים המרכזיים הוא הפחד שלנו לפגוע, להתנסח בצורה מכובדת ומכבדת, הנותנת את המקום הראוי לאדם המבוגר. אני מרגישה שלעיתים אנחנו הולכים על ביצים, לא יודעים איך להתנסח, אולי ניסיון להיות פוליטקלי קורקט, להתרחק מביטויים כמו ‘זקן’, ‘קשיש’, ‘בא בימים’ ולהשתדל להשתמש בביטויים כמו ‘הגיל השלישי’ או ‘גיל הזהב’ או ‘מבוגר’…

כך או כך, כשאנחנו מחפשים את הכינוי הראוי או מתרחקים מכינויים שעלולים לפגוע, אנחנו בעצם מרחיקים אותם מאיתנו. אנחנו ‘האנשים הרגילים’ והמבוגרים הם ‘שונים’, כבר לא חלק מהחבורה הרגילה, כמו אוכלוסיות אחרות שאנחנו נוטים לבדל ולהדר מאיתנו; נכים, חולים ועוד.

אין ספק שלא כולם מקשה אחת. יש כאלה האומרים בקול גדול “אני זקנה! אין מה לעשות! אין מה ליפות את זה!” ויש שלא רוצים שישימו אותם תחת שום כותרת מבדלת, רוצים להיות ‘בני אדם’, כמו כולם, עם היתרונות והחסרונות, עם התקוות והכמיהה, הכאבים והאכזבות.

אנחנו נפגשים כל יום, עם אנשים שעברו קילומטראז’ בחיים, ובכל זאת, למרות פער השנים, אנחנו מגלות שוב ושוב שכולנו הרבה יותר דומים משונים. אנחנו צוחקים מאותם הדברים, נהנים מאותם תיאורי אהבה ותשוקה וסקרנות לגבי: כיצד ייגמר הסיפור?

הסופר מילן קונדרה הפליא לתאר זאת:

“אנחנו נולדים רק פעם אחת, לעולם לא נוכל להתחיל חיים חדשים מצוידים בניסיון שצברנו בחיים הקודמים. אנחנו עוזבים את הילדות מבלי לדעת מהי נערות, מתחתנים מבלי לדעת מהן נישואין, ואפילו כשאנחנו מגיעים לגיל זקנה, אנחנו לא יודעים לקראת מה אנחנו הולכים: הזקנים הם ילדים תמימים לשיבתם. במובן זה, עולמו של האדם הוא יקום של חוסר ניסיון”.

המיזם שלנו מייצר מפגשים בין בני אדם, תמימים ואוהבים, מלאי תשוקה ותקווה, שמתכנסים במעגל סביב סיפור.