איך משמחים את ההורים?

״השבוע לא מתאספים״ פתחה אמא את שיחת הטלפון איתי. עד לקורונה ההורים וחבריהם נפגשו מדי יום שישי מזה 60 שנה לשחק קלפים. משחקי הקלפים גברים לחוד ונשים לחוד, הם מנהג ידוע בקרב הבולגרים. מאז נכנסה הקורונה לחיינו הם צמצמו את המפגשים וזה חסר להם.

במקרה או שלא במקרה, נפל לידי הספר ״אנחנו מיפו״ שכתבו אבי ורמי בנבנישתי, אחים בולגרים שבכישרון רב מעלים זיכרונות ענוגים מילדותם כבולגרים בעיר יפו.

לשמחתי בזכות מיזם חיבוק שיצרנו רננה ואני, אנחנו מתוודעות להרבה סופרים וסיפורים, את הספרים של חלקם אנחנו מקריאות למשתתפים מהגיל השלישי מדי יום, בקבוצות קטנות בזום ולמפגש שישי הרחב, אנחנו מזמינות לעיתים סופרים, משוררים או יוצרים מעניינים.

כשנתקלתי באבי ורמי, התרגשתי לקרוא את הסיפורים שעל חלקם גדלתי כבת להורים בולגרים והחלטנו פה אחד להזמין אותם להתארח אצלנו במפגש שישי לגיל הזהב.

״אמא, תזמיני השבוע את כל החבר׳ה להתארח אצלנו במפגש חיבוק״ יהיו סופרים בולגרים!״ שמחתי כל כך על הרעיון שעלה לי, במיוחד כשידעתי שהם לא מתאספים לקלפים השבוע וקיוויתי שההזמנה תתקבל בהתלהבות.

בשעה ארבע בדיוק עלו כל המשתתפים, ביניהם הפגינו נוכחות מרשימה החברים הבולגרים מהקלפים של הוריי. הסופרים אבי ורמי, כל אחד בתורו, הקריאו קטע מתוך ספרם. מסתבר שגם ״ללא בולגרים״ יש זיכרונות מיפו וכל המשתתפים חייכו מחלונות הזום בהנאה.

מדי פעם, הרגשתי צורך לעצור ולתרגם לשאר המשתתפים למשל, מה זה *סירנה? הגאווה הבולגרית המשולבת בצניעות, יוצאת מתוך הנחה שכולם יודעים עליהם הכל.

אחרי שהסתיימה ההקראה, חלקו המשתתפים את אשר הקריאה עוררה בהם ונוצר שיח מרגש ומעשיר. את המפגש סיימה רונית כרגיל והפעם היא בחרה בשיר ״זוהי יפו״ של יוסי גמזו.

המפגש הסתיים. פתחתי את דלת חדרי מאושרת – עוד מפגש מוצלח נגמר ומבול ההודעות החלו להגיע.

״תודה שהרמתן את הכפפה!״, ״אני מקשיבה ונהנית לשמוע את הסיפורים היפים״, ״מאוד נהניתי. הרבה משותף בקהילה הבולגרית״, ״איזה כיף היה לראות את כולם״.

כמו תמיד, המפגשים כל כך ממלאים והיום במיוחד כי זכיתי לשמח גם את הוריי.

 

*סירנה=גבינה בולגרית