אתמול אחר הצהרים, בסלון שלי, נפרדנו מהספר שליווה אותנו בשבועות האחרונים.
כמו בכל סיום מסע קריאה, זה לא היה רק ערב של מילים אלא של לבבות. כל אחת הביאה איתה משהו: מאפה, סלט, תבשיל, קינוח וכשכל הדברים הקטנים והטעימים האלה נפגשו על השולחן, התעצב שולחן אחד מענג במיוחד, צבעוני, עשיר, ובעיקר מלא באהבה.
סיפור חברתי ברעננה
האוכל הוא רק התפאורה. מה שבאמת קרה אתמול הוא שוב אותו חיבור נפלא שאני עדה לו כבר הרבה זמן: נשים חכמות, חמות, מצחיקות ומלאות חיים, שיושבות יחד סביב ספר ונפתחות זו לזו. הספר הוא רק שער – השיחות זולגות ממנו לחיים, לזיכרונות, למחשבות, למי שאנחנו עכשיו. ובין משפט למנה, בין חיוך לצחוק, נוצרים חיבורים אמיתיים.
יש משהו כמעט טקסי בפרידה מספר היא מזכירה לנו שקריאה היא מסע, ושכשמסיימים, נשארת התחושה שהיינו יחד בדרך.
שכל אחת לקחה משהו אחר מהסיפור, וכל אחת הוסיפה משהו משלה לקבוצה: תובנה, סיפור אישי, זיכרון, או פשוט הקשבה.
בערבים כאלה אני נזכרת למה התחלתי את חיבוק – כדי ליצור מקום שבו נשים יכולות פשוט להיות. בלי תחרות, בלי מסכות, עם הרבה לב. מקום שבו ספרים פותחים דלתות, אבל מה שנכנס דרכן הוא בעיקר אנושיות. האנושיות הזו גם המשיכה אחרי שהערב נגמר ופתאום מצאתי בנייד שלי כמה וכמה הודעות מחממות ממש שהביעו את מה שגם אני הרגשתי – הנאה רבה.
אז אתמול נפרדנו מהספר “הדברים שאני רוצה” ואני חושבת לעצמי שמה שאני באמת רוצה זה עוד ערבים כאלה. עוד מפגשים אנושים של חום, של קרבה, של צחוק ושל סיפורים שנוגעים בנשמה.
אלה הדברים שאני רוצה.