הבוקר, כמו בכל יום ראשון, נהנתי כל כך לפקוח את העיניים ולהיזכר שהדבר הראשון שמחכה לי בפתחו של שבוע חדש זה מפגש של קבוצת החיבוק
שלנו. מפגש של שעה המאפשר להתנתק מהמשימות הרגילות ולהתמסר לעלילה ולחברי קבוצת הקריאה.
והפעם, נושא מפגש קבוצת הקריאה התמקד בהבדלים שבין חמלה, אמפטיה, רחמים והזדהות. מעבר לתחושות והחוויות האישיות שהעלנו, תרם לנו עידו לנדמן-גיגי גם כמה תובנות מקצועיות מעניינות:
חמלה
ג’ק קורנפילד, פסיכולוג ונזיר בודיהסטי וכתב כמה ספרים בנושא – חמלה והוא מגדיר אותה כ״רטט של הלב למראה כאב״, מין יכולת לפגוש את הקשיים שלנו ושל אחרים בעיניים טובות ולא לברוח מהם. בבודהיזם, כמו גם בהרבה זרמים של הפסיכולוגיה, החמלה היא שמאפשרת לנו להתמודד עם הקשיים ולצמוח מהם, וזאת בניגוד לעמדה של התגוננות מפניהם בכיווץ או בפחד או שקיעה.
רחמים
קצת קשה להגדיר את ההבדל בין רחמים לחמלה, ומבחינה מילונית הן מילים נרדפות. קיימים כל מיני הסברים שונים ומנוגדים להבדל בין רחמים וחמלה. אני הכי התחברתי להסבר שברחמים יש מימד של היררכיה – ברחמים אנחנו מסתכלים מלמעלה על מישהו שסובל וחשים רצון לעזור לו, לעומת החמלה שיש בה משהו יותר שיווני, איזושהי השתתפות בכאב מתוך תחושה שבנסיבות אחרות גם אנחנו יכולנו להיות באותו מקום.
אמפתיה
זו היכולת או ההסכמה לראות את העולם דרך עיניו של האחר, כאילו לשים את עצמנו בנעליו, ולהיות מוכנים לקבל את האופן שבו הוא מתבונן על העולם. אבל – באמפתיה אנחנו שמים את עצמנו בנעליו של האחר, ולא הופכים לאחר. כלומר, אנחנו נשארים מחוברים לעצמנו, בזמן שאנחנו נשארים עצמנו. זו עמדה שמאפשרת מפגש אנושי, בין שני אנשים שיכולים לקבל את החוויה השונה שלהם כלגיטימית.
הזדהות
זו כבר עמדה שונה של להפוך לאחר, לראות את העולם דרך עיניו, ולקבל את נקודת המבט שלו באופן מלא. בהזדהות יש מימד של מחיקה של מי שאני, ושינוי של עצמי בהתאם לאחר. זה מצב פחות רצוי בחיים הבוגרים, למרות שאצל ילדים ובני נוער זה דווקא שלב התפתחותי חשוב. ילדים ובני נוער צריכים למשל מושאים להזדהות – מישהו או משהו שהם יוכלו להרגיש חלק ממנו ולראות את העולם דרך העיניים שלו. דרך ההזדהות הזאת הם גדלים ומתפתחים. בגילאים הצעירים זה בד”כ ההורים שלהם, ובגיל הנעורים זה כל מיני מושאי הערצה – כמו להקות או זמרים. בתהליך החיובי של ההתפתחות אפשר לראות ילדים ובני נוער שמצליחים לפתח הזדהות עד לנקודה שבה היא כבר לא מתאימה להם, ואז ממשיכים הלאה, כשבשלב מסוים ההזדהות הופכת כבר למשהו אחר – ליכולת להפריד ביני לבין מושא ההזדהות שלי – למשל, לאהוב מאוד את ההורים שלי, אבל להבין שהם לא כל עולמי.
ואכן הבנת הדקויות השונות עשויה לתרום לנו רבות בבואנו לבחור את הגישה שבה נבחר לעזור או להתבונן באנשים המקיפים אותנו.