“מסעוד מהלך ברשות הרבים, לא היה רץ לדרכו כאותם הנוהגים בשיגעון ולא היה כופף קומתו כבעלי חטוטרת, אלא מסתכל היה כלפי מטה כמי שעומד בתפילה, ומהלך כאדם שטרוד בעסקיו. מחשבות רבות חולפות ברוחו, וזיכרונות מהעבר מציפים את ליבו. לוּ לפחות הייתה מציקה לו, אילו לפחות הייתה מטיחה בו את תסכולה… השקט שלה מערער את השקט שלו.”
ספר בהקראת בכורה לפנסיונרים
קותי גוטמן מקריא מתוך ספרו החדש “עד עקרה ילדה” ויש שקט בקהל. מפגש שישי של מיזם חיבוק, קהל רב התאסף, אחת המשתתפות מרימה את ידה ואומרת “אני חייבת לומר, מזמן לא שמעתי שפה כזו, שפה שכבר כמעט ולא שומעים, נדירה ביופייה”.
קותי לא מחזיק בלוק של הסופר הבוהמיין, בכלל לא. הוא יועץ מס, מתגורר בקצה הכי צפוני בארץ, בעל משפחה, אב וסב. אדם מן היישוב הייתם אומרים.
אבל לקותי נפש אמן. הוא כותב כבר שנים רבות, בעיקר למגירה. לאט לאט החל להפציע עם סיפור קצר, שיר, לכולם אותה רגישות מיוחדת. כשפגשנו את קותי, הספר החדש בדיוק הגיע מבית הדפוס, מאות עותקים חמים מהתנור והנכונות שלו “להשיק” את הספר אצלנו במפגש חיבוק שישי לגיל השלישי, ריגשה אותנו מאד.
על רקע שיכון עולים בבאר שבע, בשנות השבעים, בתקופה שבה מתפתחים מתחים בין-עדתיים, רבקה, גיבורת הספר, מנווטת את דרכה בין הפשטות ואורח החיים המסורתי לבין העולם החדש. היא כבר אינה צעירה כל כך, וכמהה לפרי בטן, יודעת כי מוכרח גופה להצמיח בתוכו חיים חדשים. בתיאורים ציוריים להפליא, בלשון עשירה השוזרת מילים וביטויים מהמקרא ומהמדרשים, ומשלבת שפה עכשווית בדרך מרתקת, מהדהד גוטמן את סיפורי האימהות העקרות מהתנ”ך. הסיפור מוגש בקולו של מספר – ילד, רגיש ופנטזיונר, המנסה לפענח סוד, ומסעו הארוך לגילויו קשור בעבותות לסיפורה של רבקה דודתו.
מעבר לסיפור של רבקה, דודתו של קותי, הספר מעלה שאלות עמוקות. כשהכול צפוי, האם הרשות נתונה? ואולי השאלה הגדולה היא האם נוכל לשנות את הגורל שהחיים זימנו לנו?
שיח חברתי מעשיר לפנסיונרים
המשתתפים המבוגרים במפגש הפליגו אל העבר בגעגועים ומחשבות ונהנו מכל מילה שהוקראה מתוך הספר ומדמותו המיוחדת של קותי. וקותי, קותי תמצת את החוויה במילים המחממות שכתב לנו: ״היה לי עונג רב. יצאתי ב “אורות” מהמפגש ומהמיזם האדיר שלכן״.
להצטרפות לקבוצת הקריאה>